החיים הם לא מונופול

אחרי שהבין מה טינף את חייו - מתאר שגיא פלדמן איך הצליח לשנות את מה שרובנו בכלל לא שמים לב אליו

לפני שנים אחדות הוצאתי אט אט כמה מושגים או ליתר דיוק הרגלים שטינפו את חיי. הם הזריקו לגופי לאט לאט רעל מבלי ששמתי לב, ולמרות האופטימיות הבלתי פוסקת אלו היו פצצות מתקתקות שרק חיכו לתת את המכה בזו אחר זו עד להשתלטות. זה לא היה ברגע מסוים ואין לי אפשרות לתאר איזה צעד מוגדר שגרם לי לעשות את השינוי המחשבתי. רק זכור לי שהמאמץ היה מתמשך ולבסוף הצלחתי להעיף את הזבל הזה. השלתי קילוגרמים של מחרוזת שבאה בחבילת הכול כלול.

"ככה זה, ככה אני, כולם ככה" - התנדפו מהלקסיקון שלי. אולי ההשראה לשינוי המתבקש הגיעה מקריאה בספריו של רובין שארמה - שהכותב אוהב להציץ בהם מפעם לפעם רגע לפני הקפה או בשעות המאוחרות של הלילה או שמא מהביקור השבועי אצל סבא וסבתא שמתמודדים גם בעשור התשיעי לחייהם בצורה מופתית עם כל המכשולים שלא ביקשו או שבכלל זה משהו בכל אחד מבני משפחתי הגרעינית שמלמד אותי בדרכו איך לשבור מוסכמות בדרך הכי שלמה, נכונה וייחודית. הסיבות לא כל כך משנות אלא התוצאות. אם לפני זה הגדרתי את עצמי כאדם שחושב מחוץ לקופסא - לא הייתי משקר אבל כפות הרגליים עדיין היו נשארות בתוכה כי האונה הימנית רצתה לפרוץ אבל השמאלית סיפקה תירוצים הגיונים למדי.

יום אחד הציניות החלה ברובה להיעלם, הכעס המיותר על שטויות התפוגג והכול החל להיות יותר בהיר. גילוי אלוהי לא חוויתי וגם לא היה כל צורך בכך אבל זו הייתה מן חזרה לתקופת הילדות, אותה תקופה שבה השנאה לא הייתה קיימת, האמת צעדה בראש וההתלהבות רקדה סמבה ממכרת.

"השינויים הכי גדולים נעשים תוך כדי תנועה"

לפעמים אותן מילים חוזרות לבקר והן מזכירות לי שאין צורך להיות בשליטה 7\24 כמו מכונת מתכת קרירה שתוכננה היטב בטכנולגיה עתידנית - הרי אם כולם היו יכולים להיות במשך כל תקופה בחייהם 100% בדיוק הטיפוס שהם רוצים להיות - אז המשחק הזה שאנחנו קוראים לו החיים היה הופך לסוג של מונופול בלי מנצח.