להיות חלק מזה

שגיא פלדמן משתף בנקודת מבט קצת שונה על הקשר בין מצב המדינה לכוס הקפה של הבוקר

מרתון של אותיות יומיומי מתחיל אצלי מדי יום בקריאת העיתון מהסוף. שולף אותו על אוטומט מפתח הדלת שלוש דקות אחרי צחצוח השיניים, מן לקיחת רוורס בשקט של הבוקר רק בשביל להתקדם. לא באמת הרבה משתנה או זז בעקבות ההרגל שכלל לא ברור מהיכן הגיע אבל ככל שאתה יודע יותר יש לך אפשרות להיות חלק מזה בדרך שהיא רק שלך, ולנצח את עצמך או לפחות את העייפות זה סוג של עוגיית מזל בעבודת יד.

עדיין כותרות אדומות בולטות צובטות שם בצד שמאל שמכיל זאת ומשחרר בו זמנית. עדיין תחרות השליליות היומיומית משאירה אבק לאותם אלו שחולמים על הטוב ומתעוררים בלי לזכור דבר. עדיין שקוף נהיה הטרנד הכי לוהט במדינה, ושקרים הפכו לאופנה. עדיין דפי נייר מוחלפים במהירות וכל מה שנשאב מתוכם נשכח בספרינט השגרה. עדיין מחלק העיתונים עוצם עיניים ולא מעייפות. עדיין שמאל ימין הוא רק תיאור מדויק של עוד אחד מענפי הספורט, עדיין רבים אומרים עדיין ונהנים להתלונן מבלי לנקוף אצבע.

לפעמים עוד לפני שהמים של הקפה רותחים להם יש לי רצון עז לשנות הרגלים, ולרפרף מהעמוד הראשי. "אולי אראה משהו אחר והכותרות יהפכו לירוקות", מפנטז לעצמי בחוזקה ומשרבט בראשי אות אחר אות. אולי כבר שכחנו למה הדף האחרון בעיתון נעשה העמוד הראשון של הבוקר, ועדיין היום המיוחל לא הגיע אבל עוד לא אבדה תקוותינו.

הדגל צפוי להישאר זהה, ההמנון ככל הנראה ימשיך איתנו לעוד עשורים רבים, תרבות ה"יהיה בסדר" תגדל והאוכלוסייה שמדקלמת את צמד המילים תצמח. 120 כיסאות יישארו מחוממים, הנואמים יקבלו כבוד של מלכים אבל- הלו גבר, מה עם המדינה? יהיה בסדר, חבר. יהיה בסדר.