ללחוץ או לא ללחוץ יד – זאת השאלה

עם החזרה לשגרה ופתיחת המשק שגיא פלדמן מצא את עצמו משנה הרגל יומיומי מבלי לרצות בכך

Photo by Daniel Tafjord

חזרתי לנשום. שמתי סוף לאימונים הזוגיים בסלון אל מול הטלוויזיה. ביי ביי מאמנת וירטואלית עם פאקינג מיליון עוקבים – אדיוס שכנים מציצים אל תוך הבית - שלום לך חדר כושר. נכנס עם מגבת קטנטנה על הכתף ורואה שעל דלפק הקבלה זוג בקבוקי אלכוג'ל ודלי מגבוני חיטוי – ממש כאילו מישהו כאן הצטייד למלחמה הספורטיבית בקורונה אבל עדיין התחושה הכללית היא בדיוק כמו פעם, ואז הגיעו המתאמנים. ברכת "מה נשמע" הדדית נשלחת אחד לשני והופ – ממשיכים באימון ובשיחת חולין מבלי שום לחיצת יד מקדימה שהייתה עד לפני שלושה חודשים חלק בלתי נפרד מ"אהלן אהלן" בין הסטים. מתאמן נוסף הפעם מושיט לעברי את היד. הזרוע מנסה להימנע "תיזהר אהבל", לוחשת אליי, אך מושיט לעברו בחזרה, ולרגע שוכח שעדיין יש לי שבר בקמיצה מאימון נוסח קורונה במתקני הספורט השכונתיים – "וואי אחי תיזהר האצבע שלי שבורה", שולח עם חיוך וממשיך להתאמן כשמסביב די ריק. הגוף מבסוט שסוף סוף הוא מקבל את הכבוד שמגיע לו אך רוח הנגיף עדיין לא התנדפה.

התרגלנו עם כניסתו של נגיף הקורונה אל חיינו להנחיות, הוראות, חוקים, הגבלות והופעות יומיות של ראש הממשלה ועוד דמויות מסתורין שהפכו לקבועות על המסכים. חוסר השגרה הפך לשגרה בה כל אחת ואחד נעשו כוכבי רשת זמניים או מינימום שפים מדופלמים של ארוחות קוויקי אך הקרבה האנושית שלא מבעד למסכים נעלמה. בין אם לשם זהירות מתונה או מתוך הרגל שגור בפחדים של כל אלו שמדברים על גל שני - כאילו עומד להיכנס לחיינו צונאמי של חולים עתידיים בזמן שנכון לרגע זה החלימו כבר 15,214 חולים, והיד עוד נטויה לכיוון חיובי.

אותו הרגל של לחיצת יד שהוטמע בחיינו מאז היותנו קטנים ומתוקים ויילך אתנו עד שנהיה זקנים ומקומטים מהנאות חיים – הלך לאיבוד או בנוסח התקופה יצא לחל"ת. מחווה גופנית יומיומית שבה איש אוחז לרעהו את כף היד למשך זמן קצר אך לא מוגדר. יש האומרים כי מקור לחיצת היד הושרש עוד מאותם ימים של הושטת יד לשלום על מנת לחשוף שאין בידך כלי נשק אשר יכול להוות כלי תקיפה – וכפי שנראה כיום בין אם אנשים מודעים או לא להנחיות משרד הבריאות של הימנעות מלחיצת יד – זאתי כביכול נעשתה כלי נשק "אם אלחץ לך את היד אדבק בקורונה", תחושה שמתעופפת באוויר בלי לדבר עליה.

רשמית יש להישמע להוראות וכל אחד לוקח אותן בהתאם לתרבות ה"יהיה בסדר" הישראלית שלו בזמן שהכותב – נשוי- טרי (שבוע לפני תחילת טירונות קורונה מרץ 2020) נשמע להנחיות לצד סיגל אשתו אך עיגול פינות (מבלי לסכן את הסובבים) בדמות: מסיכת סנטר באזורים פתוחים ולחיצת יד שקמה לה לתחייה ממש ברגעים אלו הם הכרחיים לצד תרבות ההפחדות שנוצרה כאן. זאת שמקבלת במה אינסופית בפריים טיים לצד החלפת הפחד בדקות של ערבות הדדית עתידית בדמות שריוני כתבות מרגשות על מצבם הכלכלי העגום של בני הגיל שלישי. הרי כשאחוז האבטלה יתברר סופית לאחר מלכוד החל"ת בו הוצאו מעל למיליון עובדים וזאת לצד העצמאיים שניזוקו קשות – השאלה כבר לא תהיה האם ללחוץ יד או לא אלא אם יהיה מספיק כוח בזרוע להרים את עצמך מחדש.

* האמור בכתוב אינו מובא כהמלצה או הנחיה רפואית והוא מהווה דעה של הכותב בלבד, ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית ע"פ המידע והפרטים האמורים באתר זה הינה על אחריות המשתמש בלבד.