מה היה קורה אם?

לאחר שהיה שבריר שנייה מתאונת דרכים - שגיא פלדמן בכמה הרהורים על החיים

קצת יותר מהר וטעם המלבי לא היה פוגש בנו אולי אפילו החיים עצמם היו נפרדים מאיתנו בשפה לא מוכרת. אותה מכונית שגנבה לנו את הכיכר במצח נחושה הייתה פוגעת בצד הימני של הרכב, ושנינו מבלי שום יכולת להתנגד היינו מסתחררים באמצע הכביש. מקומטים בתוך חתיכת מתכת שעד לפני רגע הייתה מלאת זיכרונות. אולי אפילו מכונית שלישית הייתה מצטרפת לחגיגה הכי עצובה שיכולה להיות. כמו מסיבה חסרה צבעים, מעורפלת ברעשים שחור-לבן. "במלבי שלי תשים בבקשה הרבה קוקוס", סיגל אמרה למוכר החייכן, 90 שניות אחרי שלחצה על הברקס בכניסה לכיכר, ובמקום לחשוב באותו הרגע מה היה קורה אם - הילכנו זה לצד זו בחיפוש אחר פינת שמחה מוצלת להיות בה מלביסטים לרגע. בעוד אותם שני חבר'ה שכמעט גרמו לתאונה מיותרת לחלוטין חיסלו את המנות המתוקות שלהם והתרווחו על כיסאות הפלסטיק בהנאה מוחלטת. לבריאות נשמות, לבריאות.

מה היה קורה אם? זו שאלה שכמעט כל אחד מאיתנו עסק בה או יעסוק בה בעתיד. בין אם זה לגבי: זוגיות, עבודה, רגעי משפחה ואפילו מצבים אשר נראים יותר פשוטים של שניות שנחקקו בראשנו בעת קבלת החלטה כזו או אחרת אך במרוצת הזמן אלו נתפשים כמשמעותיים - בין אם זה יום, חודש, שנה או יותר אחרי. הם עשויים להיראות כנקודה שהייתה עשויה לשנות את כל התמונה."בואי תתיישבי לידי", קראתי לסיגל כשהתחלתי להתפנק על המלבי בעודי יושב מתחת לאחד העצים בנחל שורק. "עזוב יש כאן נמלים. דווקא נוח לי לעמוד", שלחה לעברי עם חיוך שחשף שיניים ורודות ממי ורדים, והמשיכה להתענג על כל ביס מחדש עד שגנבתי לה את אחד הביסים שבנתה עליהם בראש.

במקום להתאכזב ולדמיין עתיד שהיה יכול להיות או לחכות לזמן המתאים, אנחנו צריכים פשוט לחיות את הרגע כפי שהוא, ואם אותה נקודה בהווה מצריכה שינויים - אז עכשיו זה הזמן המתאים ביותר ליישם אותם. בדרך כלל ההבטחות לגבי השינויים מגיעות בדיוק בתקופה שבה אנו נמצאים - תקופת החגים. אותם ימים מלאי טוהר שמרגישים לנו כמו מכונת כביסה לנפש, ויש בנו את תחושת הכל יכול. אז ההצהרות העצמיות מגיעות - אך האם הן באמת מובאות לידי ביטוי? מרבית הפעמים המימוש היחיד הוא שורות של החלטות עתידיות על דף נייר שנזרק לפח או במקרה הטוב נטמן עמוק באחת מהמגירות שיש בה את כל הזבל עם הערך הסנטימנטלי שקשה לנו לזרוק לאלף עזאזל עם כל אותם פחדים מיותרים.

אז הרווחנו את החיים (כשהקראתי לסיגל את הפסקה הראשונה היא בירכה על זה) לא בזבנו אוויר על חינוך של אותו נהג שלקרוא לו דביל זו מחמאה עטופה בעונג, ונהנינו משקט מופתי עד שהשמש דפקה לנו את קצת הראש. מדי יום יש לנו הוקרה עצומה לחיים וליכולת של כל אחד מאיתנו לעשות ביחד ולחוד את הבחירות שממלאות אותנו במסע חיים מעצים - כי אנחנו לא נמנים בין אותם אנשים שנותנים לחיים לחלוף להם אל מול העיניים, ובינינו הם הרבה יותר טעימים כשלא צריך לשאול יותר מדי פעמים מה היה קורה אם.