רק אני והיא

איתה שגיא פלדמן מרגיש שאפשר לצחוק על כל אותם חוקים מטומטמים שנוצרו על ידי אנשים עם חליפות. סיפור קצר לקראת סוף השבוע

"תאמין לי, אתה יכול לקנא בעצמך", שמעתי את המשפט הזה עשרות פעמים במשך השנים האחרונות. הייתי מלך בתוך חליפה של עבד. חליפה שרקמתי לעצמי מדי יום מבלי לשים לב לדפיקות בראש ממכונת הכביסה המחשבתית. כבר ניסיתי לטייל ברחבי העולם ולאמץ מנהגים מוזרים, לקחתי כל מיני קורסים מרתקים על חיים מלאי הצלחה ורכשתי פריטים יוקרתיים שהעמידו לי את האגו אבל חתיכת אחרת הייתה חסרה לפאזל שהיה בוהק אך חסר ערך.

"תפסיק להיות עסוק כל הזמן במה יקרה לך. פשוט תהיה אתה", כך הסתיימה כל פגישה עם פיני, הפסיכולוג של כל עשירות הבוטוקס השכונתיות . הרגשתי שהוא האדם היחיד שלא אכפת לו מחשבון הבנק המחייך שלי. זה היה הזוי אבל הוא רק רצה שאשחרר ממנו. 450 השקלים למפגש. לא באמת עזרו לו במשהו. הבן אדם היה יכול כבר לקנות בית לפורמניין הצווחני של הנינים שלו. בתכל'ס לא ידעתי עליו כלום. מישהו בכלל יודע משהו על הפסיכולוגים שלו? ניסיתי להיות אני אבל משהו היה חסר.

באחת השבתות הכרתי אותה, והבנתי סוף סוף מה זאת המילה המפחידה הזאת שפיני דיבר עליה בכל המפגשים. "שקט" הוא היה שולח לאוויר העולם בלחישה מלאת שלווה. סיפרתי לו עליה, ושמתי לב איך הוא מתעניין בשקיקה ובאמת מתענג על חיי. ההתלהבות שלי ממנה התעצמה במהירות והמפגשים עם פיני החלו להצטמצם. זה היה מוזר - לפתע הבחור החל לצלצל עליי ולשאול עליה. ממש הפך לעוד אחד מהמעריצים המושבעים. באחת מהפעמים החלטתי להביא אותה אליו. "שיירגע קצת", אמרתי לעצמי. היא הגיעה טהורה, כשפסים דקים עוטפים את גופה הלבן כאילו נועדו זה לזו. זו הייתה אחת מהפעמים הראשונות בעשור האחרון שהייתי אני, ולידה אפילו לא התאמצתי לעשות זאת. הפסקתי להקשיב לרעשים מיותרים והכול זרם. החלטתי לצחוק על כל אותם חוקים מטומטמים שנוצרו על ידי אנשים עם חליפות.

"הייתי מלך בתוך חליפה של עבד. חליפה שרקמתי לעצמי מדי יום"

כל מגע היה חדש אך היה בו משהו מוכר וכל משפט שלה הרעיד לי את הנפש. פחדתי להתחייב. לא רציתי שיהיה טוב מדי. חששתי שאז ארצה לחפש עוד קצת ריגושים מהצד. סוף סוף קינאתי בעצמי כי ידעתי שזו תהיה שלי לכל החיים עם פסים או חלקה מהכול – כזו היא אהובתי, הכתיבה.

*הקטע הינו סיפור קצר